עתירה מנהלית או בג״ץ — מה ההבדל?

עד שנת 2000, כל העתירות נגד החלטות של רשויות ציבוריות הוגשו לבג״ץ — בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. זה יצר עומס רב על בית המשפט העליון.

בשנת 2000 נחקק חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, שהעביר חלק ניכר מהעניינים המנהליים לסמכותו של בית המשפט המחוזי, השונה כבית משפט לעניינים מנהליים. מאז, רוב העניינים המנהליים מתבררים בבית המשפט המחוזי, ובג״ץ דן בעניינים שלא הועברו בחוק ובשאלות עקרוניות.

ערכאת שיפוט: עתירה מנהלית — בית המשפט המחוזי. בג״ץ — בית המשפט העליון.

סמכות עניינית: עתירה מנהלית — בעניינים המנויים בתוספות לחוק (מכרזים, רשויות מקומיות, חופש מידע, מעמד אישי, רישוי עסקים, תכנון ובנייה ועוד). בג״ץ — שאר העניינים הציבוריים.

ערעור: פסק דין בעתירה מנהלית ניתן לערעור לבית המשפט העליון. פסק דין בבג״ץ — אינו ניתן לערעור (אלא במקרים נדירים של בקשת דיון נוסף).

זמן טיפול: עתירות מנהליות עשויות להתברר מהר יותר, כי בית המשפט המחוזי מתפנה יותר לכך מאשר בית המשפט העליון.

הבחירה אינה בידי העותר — היא נקבעת לפי החוק. אם העניין מנוי בתוספת לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, יש להגיש עתירה מנהלית. אם לא — יש לפנות לבג״ץ (או לערכאה אחרת, אם העניין מצוי בסמכותה).

עורך דין המתמחה בתחום יכול לסייע באיתור הערכאה הנכונה. הגשה בערכאה הלא נכונה עלולה לגרום לדחיית העתירה על הסף או להעברתה, מה שמבזבז זמן יקר.